המחאה החברתית ששטפה את רחובות ישראל בקיץ האחרון מפנה אצבע מאשימה אל ממשלת ישראל, אך לא פחות מכך, אל התאגידים והחברות הגדולות במשק. הציבור מצפה היום מהתאגידים לנהוג כלפיו באחריות, בשקיפות ובהוגנות, שהם למעשה ערכי הליבה של האחריות תאגידית.

השאלה הנשאלת, היא האם ניתן לגשר על הפער שבין רצונו של הארגון להגדיל את רווחיו, לבין דרישת הציבור להתנהגות והתנהלות עסקית אחראית?

התשובה היא, כן. בהחלט. אחריות תאגידית היא המקום בו הוגנות ושקיפות מצד התאגיד משמשות מנוף לרכישת אמון הציבור, וכתוצאה מכך לשימור והגדלה של מעגל הלקוחות.
עברי ורבין מסביר על ההזדמנות שטומנת בחובה המחאה החברתית, עבור התאגידים.

The post עושים סדר חדש appeared first on Good Vision.

מרבית הפירמות מעדיפות להזדהות עם גורמי קונסנזוס כמו ילדים, חינוך ובריאות ונמנעות מלעסוק בעידוד השילוב של מיעוטים בחברה הישראלית. הימנעות זו מוסברת על ידם בעיקר בחשש שקישור כזה לשמם ולמותג שלהם עלול להיתפס כפוליטי ולכן מזיק. תובנה זו אינה מבוססת לא שיווקית ותדמיתית וודאי שלא מוסרית וערכית, מכיוון שפירמות וארגונים פרטיים ובמיוחד מועדוני ספורט יכולים לסייע רבות בטיפוח ועידוד דו קיום דווקא משום שהן נתפסות ע"י האזרחים והצרכנים כא-פוליטים ולכן נהנים ממידה רבה של אובייקטיוויות ונייטרליות בבואם לעסוק בדו קיום.

בנוסף, פירמות כלכליות ותעשייתיות המחליטות לתרום לנושאים של דו קיום יכולות לגלם בפעילותן אפשרויות לפיתוח כלכלי ותעסוקה המגבירות עוד יותר את התמריץ להשתתף בפעילות דו קיום כזו בנוסף לעובדה הפשוטה שחלק מהסכסוך היהודי ערבי משומר גם על ידי פערים גדולים בתחום הכלכלי. מותגי הספורט נהנים מהערצה בעיקר בקרב הדור הצעיר ולכן ביכולתם לרתום את ההשפעה האדירה של המותגים לשינוי התנהגותי וחברתי. מעבר לכך, בפעילות כזאת מגולמים יתרונות גם לפירמות כמו הגדלת ההכרות עם קהלי המטרה של המיעוטים על סוגיהם תוך בניית אהדה של אותם ציבורים כלפי הפירמה.

היתרון היחסי של הסקטור הפרטי בעידוד דו קיום אינו נמדד רק באטרקטיוויות המותג ובנייטרליות שלו, אלא גם ביוזמה, בתגובה המהירה להזדמנויות וביכולת הניהול שלו לקידום פרויקטים של דו קיום בצד האפשרות למנף משאבים נוספים לטובת נושא זה שבד"כ מוזנח בתקציב במדינה.

The post יש מה ללמוד מצ'לסי, ולא רק איך מכדררים appeared first on Good Vision.

במערך מתוקן של משילות תאגידית אין הכוונה רק להצהרת כוונות ערטילאית או כתיבת חזון מלוטשת על ידי יועץ עסקי או שיווקי, אלא מערכת שלמה של נהלים בדבר אופן קבלת ההחלטות העסקיות וביצוען; מערכת עם יכולת אכיפה וסנקציות ברורות למפירים אותה, אשר משולבת גם במערך משאבי האנוש על כל רבדיו – מהגיוס ועד הערכה וקידום של עובדים ומנהלים.

מערכת אשר לא מסתפקת רק בפירמה עצמה, אלא גם מרחיבה את גבולותיה בצורה פרואקטיבית לכל אורך ורוחב שרשרת האספקה על מנת למנוע התנהגות לא ערכית גם אצל השותפים והספקים. מערך שכזה צריך גם לתקשר את עצמו לכל חברי הארגון ולהבטיח הגנה למי שחושף התנהגות לא אתית. רק כך פירמה עסקית בונה תרבות ארגונית ערכית ובת קיימא ולא משאירה את החזון המעוצב כפלקט בחדר הישיבות.

בישראל נוטים לבלבל (לרוב בזכות יחצ"נים יעילים) בין אחריות חברתית לתרומה לקהילה. האחריות החברתית היא השלד הערכי הבסיסי של הפירמה – היא המצפן המוסרי והחזון החברתי. אחת הלבנים במבנה זה ואפילו לא החשובה שבהן היא התרומה לקהילה ויחד איתה נמצאות לבנים רבות נוספות כגון התייחסות הפירמה לאיכות הסביבה, זכויות הלקוחות והספקים, תנאי העבודה והיחס לעובדים ולמשפחותיהם.

ברור, אם כך, כי אין משמעות לתרומה לקהילה גם אם הושקעו בה מיליוני שקלים ועיצוב גרפי אם הארגון עצמו, בערוץ העיקרי שלו, אינו פועל בערכיות ובאחריות. הנזק לקהילה שיכול להיגרם מהשפעה שלילית של הפירמה או מוצריה – יהיה תמיד גדול לאין ערוך מהתועלת שבתרומה חיצונית לקהילה.

עוצמת הפעילות העסקית בערוצים העיקריים יכולה וצריכה לשמש מנוף חיובי להשפעה על החברה והקהילה הרבה מעבר לתרומה חיצונית או יחצ"נית. ולכן האתגר האמיתי הוא לשלב את פעילויות הליבה של הפירמה בתרומה לקהילה ועל ידי כך לתת משנה תוקף מוסרי ואף שיווקי הן לפעילות העסקית והן להשקעה בקהילה.

לא נותר אלא לקוות שהפירמות הישראליות יאמצו את הנורמות הנהוגות בעולם בתחום זה ושנוכל כצרכנים וכאזרחים ליהנות מכך.

The post בין תרומה לקהילה לתרומה להלבנה appeared first on Good Vision.

אני מנסה לחשוב על הסיבות לחוסר הפרופורציה במושאי התרומה ובהטייה הגורפת בתשומת הלב. האם ילדים מביאים ליותר רייטינג? או אולי חברות עסקיות אינן מעוניינות לקשור את שמן למשהו עצוב וכואב כמו זקנים חולים ועריריים? או שמא הסיבה להזנחת הקשישים היא כוח הקנייה הקטן לכאורה של הקשישים? ייתכן דווקא כי מנהלי השיווק מוטרדים מההפרעה האפשרית לערכי המותג, כי הרי העולם והמותג שייך לצעירים. תשובתי למנהלי השיווק ולמנכ"לים של החברות היא כי מעבר לנימוקים הערכיים והמוסריים הכבדים נגד נטישת הקשישים והזקנים – וההשלכות של התעלמות זו על החברה כולה – אני טוען שהסחף לכיוון אוכלוסיית הילדים הוא גם טעות שיווקית ועסקית. לכולנו יש הורים, סבים או דודים אשר נאלצים להתמודד עם מצוקות כלכליות, חברתיות ובריאותיות קשות. במונחי נתח שוק אנו לא מהווים חלק קטן יותר מהאוכלוסייה בהשוואה לפלח הילדים והוריהם.

מעבר לכך, דווקא בגלל היעדר הפופולריות שבסיוע לאוכלוסיית הקשישים, הרי חברות עסקיות אשר ירימו את הדגל החברתי הזה יזכו גם לבונוס או פרמיה על תמיכה בטריטוריה ייחודית ומבודלת, המוכיחה מובילות, ייחודיות ונחישות. התופעה לפיה מרבית החברות העסקיות במשק מעדיפות לתרום לעניינים טריוויאליים ואופנתיים משולה לתופעת ה-Me Too בשיווק, אשר לרוב אינה מזכה את בעליה לנקודות זכות בקרב הציבור.

The post קשישים זה לא רייטינג appeared first on Good Vision.